פסק-דין בתיק ע"א 49974-02-12

1.            ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום באשדוד, מיום 12.01.12 בתיק 321/04, שניתן על ידי כב' השופט הבכיר, חיים חדש, אשר דחה את התביעה שהוגשה על ידי המערערת, להחזר סכומי הפרמיה של פוליסות הביטוח המקיף של רכביה עבור שנת 2001, לאחר שהפוליסות בוטלו על ידי המשיבה וקיבל את התביעה שכנגד, שהוגשה על ידי המשיבה. עם קבלת התביעה שכנגד חייב המערערת בתשלום דמי ביטוח עבור הפוליסות עד מועד ביטולן בסך של 165,840 ש"ח, נכון ליום הגשת התביעה שכנגד, 18.4.2004, לאחר שקיזז ההשתתפות העצמית של המערערת והנזקים התאונתיים שנגרמו לה.   

2.            המערערת, חברת הסעות ולה צי רכב אותו ביטחה בתקופה הרלוונטית באמצעות עידית סוכנות לביטוח (1993) בע"מ. ביטוח כלי הרכב נעשה בצורה מרוכזת, כאשר סוכנות הביטוח קיבלה את רשימת כלי הרכב ובחרה את חברות הביטוח בהן יבוצע הביטוח. הפרמיה בגין ביטוח כלי הרכב שולמה לסוכנות הביטוח והיא זו שדאגה שפוליסות הביטוח יונפקו בהתאם.

סוכנות הביטוח נוהלה על ידי רוני שרויטמן, שלימים הסתבך כספית, נטש הכל וברח לחו"ל והתברר שלא העביר את מלוא התשלום עבור הפרמיות לחברות הביטוח ומכאן החל כדור השלג להתגלגל. 

3.            בתקופה הרלוונטית לענייננו, היא שנת 2001, בוטחו כלי הרכב בשתי חברות ביטוח:  אריה - חברה לביטוח וסהר חברה לביטוח, שלימים מוזגה עם חברה אחרת והחליפה שמה להראל חברה לביטוח, היא המשיבה שכאן.

אריה - חברה לביטוח, להבדיל מהמשיבה, לא ביטלה את פוליסות הביטוח, אלא הגישה תביעה בבית משפט השלום בפתח תקווה (תיק 2751/04 ואח'). כב' השופטת נד"ב, שהתיק נדון בפניה, קבעה כי בהסתמך על סעיף 34 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981, נחשב סוכן הביטוח כשלוחו של המבטח, על כן דחתה את תביעתה של אריה, תוך חיוב המערערת כאן, בתשלום הסכום של 8,518 ש"ח, שנקבע שלא שולם.

המשיבה, ביטלה את פוליסות הביטוח ביום 01.02.02 ודחתה טענת המערערת כי זו שילמה את מלוא הפרמיה עבור הפוליסות לסוכנות הביטוח. 

4.            בית משפט קמא קבע, כי המערערת אמנם טוענת כי שילמה לסוכנות הביטוח סך של 902,700 ש"ח עבור הפרמיות בגין ביטוח מקיף וחובה לכל רכביה, הן אלה שבוטחו ע"י אריה  והן אלה שבוטחו ע"י המשיבה, אך מאחר ובתביעה שהתנהלה בבית משפט השלום בפתח תקווה, טענה כי שילמה את מלוא הסכום לחברת אריה על כן,  "משטענה התובעת כי הסכום של 902,700 ש"ח שולם לסוכני הביטוח כדי להעבירו לחברת אריה ובית המשפט קיבל אז את גרסתה וניכה סכום זה מחובה לחברת אריה, נוצר השתק שיפוטי, המונע מן התובעת לטעון טענה שונה בגין אותן עובדות, במשפט הנוכחי." (סעיף 5 לפרק הדיון בפסק הדין). משכך, קבע, שיש לסלק תביעת המערערת על הסף. גם לגופו של עניין הגיע בית המשפט למסקנה שדין התביעה להידחות, כיון שהמערערת לא הרימה הנטל להוכיח כי הסכומים ששילמה לסוכנות הביטוח, שולמו למשיבה ולא ידעה להצביע איזה חלק מהסכומים אכן שולמו למשיבה. 

5.            דין הערעור להתקבל.

בית משפט קמא, קבע כי המערערת טענה - בדיון שהתנהל בבית משפט השלום בפתח תקווה בתביעה שהוגשה נגדה על ידי חב' אריה - כי שילמה את מלוא הסכומים לחברת אריה, ולא כך הדבר. עיון בפסק הדין, שניתן בבית משפט השלום בפתח תקווה, בפרק הדן בטענות הנתבעת, היא המערערת כאן, מלמד, כי המערערת טענה כפי שהיא טוענת כאן, כי שילמה מלוא הכספים לסוכנות הביטוח. לא ראיתי בפסק הדין קביעה, כי נטען שכל הכספים שולמו לאריה חברה לביטוח, כקביעת בית המשפט קמא.

לא רק זאת, המערערת צירפה לתיק בית משפט השלום בפתח תקווה - כמו כאן - את  רשימת כל כלי הרכב שבוטחו על ידה בשנת 2001. סכום הפרמיות המצטבר בגין כל כלי הרכב, ללא קשר לחברה בה בוטחו, מגיע לסך של 911,218 ש"ח. גם המשיבה אישרה שזה סכום הפרמיה בגין ביטוח כלל הרכבים של המערערת, הן בגין ביטוח המקיף והן בגין ביטוח החובה. אין מחלוקת כי המערערת שילמה סך של 902,700 ש"ח  בגין פוליסות אלה ולכן גם חויבה בבית משפט השלום בפתח תקווה לשלם את ההפרש. מבחינת המערערת אין חשיבות כיצד בחרה סוכנות הביטוח לחלק את הפרמיות בין חברות הביטוח השונות. לו הדיון בכל התביעות היה מאוחד, כפי שמן הראוי היה, התוצאה היתה שונה והערעור כאן, קרוב לודאי, היה מתייתר.   

6.            השאלה המכרעת בתיק אינה, אם סוכנות הביטוח העבירה הכספים למשיבה, כקביעת בית משפט קמא, אלא אם המערערת שילמה את מלוא הפרמיה עבור ביטוח רכביה לסוכנות הביטוח. משהוכח שכך הדבר, והמשיבה אינה חולקת על כך, אין מקום לחייבה בתשלומים נוספים, שכן התוצאה תהיה שהיא תיאלץ לשלם מעבר לכלי הרכב שבוטחו על ידה. 

ב"כ המשיבה בהיותו מודע לקושי הלוגי שנוצר, שלא ניתן לחייב בפרמיות ביותר ממספר כלי הרכב, שברשות המערערת, טען כי "לא היתה קביעה ששולמו 142,000 ש"ח להראל, אלא שמן הסכום לכל היותר, אם יוכח פוזיטיבית שלצורך זה הועבר התשלום, אז אפשר לייחס הכספים להראל." מרגע שהוכח פוזיטיבית שהפרמיות בגין כלי הרכב שולמו, כמעט במלואן, זו הראייה שהכספים שהתקבלו, נועדו לשתי חברות הביטוח, וככל שסוכנותהביטוח לא חילקה הכספים על פי הפוליסות שהוצאו, אין למשיבה להלין אלא על עצמה, שלא דרשה הכספים מהסוכנות בזמן אמת. 

בטענת המשיבה - כי סכום בסך 550,000 ש"ח, שהתקבל באשראי מהבנק, שולם לחב' אריה בגין פוליסת ביטוח החובה - אין ממש, כיון שלאופן התשלום אין חשיבות כל עוד שולם הסכום במלואו. מה גם, שהוכח שהפרמיה בגין ביטוחי החובה לאריה לא עמדה על סכום זה, ושוב  החלוקה שנעשתה ע"י סוכנות הביטוח אינה מענינה של המערערת.

גם בטענה כי בפסק דינה של כב' השופטת נד"ב, אין אזכור שיתכן וחלק מהכספים שולמו לחברת ביטוח אחרת, אין כדי להשית חבות על המערערת. לא יתכן מצב שכאשר סוכנות הביטוח מחליטה להעביר את מלוא כספי הפרמיה לחברת אריה, לדוגמא, תחת תשלום למערערת, אולי בגין לקוחות אחרים או חובותיה היא, שיהא בכך כדי לחייב המערערת בתשלום נוסף. ההתחשבנות, כאמור, היא בין המשיבה לסוכנות ולא עם המערערת.

7.            לו היתה סוכנות הביטוח, לדוגמא, מבטחת את כלי הרכב בחברת ביטוח אחת, האם נכון היה לבוא ולטעון שמגיע סכום נוסף מעבר לסכום הפרמיות, כיון שהסוכנות לא העבירה את מלוא התמורה שקיבלה. התשובה לכך שלילית, ואין כל משמעות לעובדה שהביטוחים נעשו בשתי חברות שונות .

סעיף 34 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, קובע לאמור: "לענין קבלת דמי הביטוח נחשב סוכן הביטוח שתיוך בביטוח או שצויין בפוליסה כסוכן הביטוח, כשלוחו של המבטח, זולת אם הודיע המבטח למבוטח בכתב כי אין לשלמם לאותו סוכן" .

 לא הונחה כל תשתית ראייתית לסתור הטענה כי סוכנות הביטוח כאן היתה שלוחו של המבטח, היא המשיבה.

הסוכנות שימשה כשלוחם של שני המבטחים, אריה והמשיבה. משמילאה המערערתחובתה ושילמה את מלוא הפרמיה בגין פוליסת הביטוח של כל צי הרכב שלה לסוכנות, והדבר אינו שנוי במחלוקת, לא היתה צריכה לוודא שסוכנות הביטוח העבירה את הכספים לחברת הביטוח ואין עליה להוכיח שהסכומים הועברו על ידי הסוכנות למשיבה. גם אין חשיבות לשאלה אם הסוכנות העבירה הכספים למשיבה, אם לאו, שכן הסוכנות היא שלוחה של המשיבה ועל המשיבה להתחשבן עמה בעניין זה.

8.            סוף דבר, אני מקבלת הערעור וכתוצאה מכך, מתבטל פסק דינו של בית משפט קמא.